<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההספד</h1>
<h2>דף כח:</h2>
אין עושין שני הספדין בעיר אחת [שמחות פי"א] אלא אם כן היה בעיר כדי הספד לזה וכדי הספד לזה, אין עושין שני קלוסין בעיר אחת אלא אם כן היה בה כדי קלוס לזה וכדי קלוס לזה אמר רשב"ג אע"פ כן אסור מפני האיבה.
בפרק נגמר הדין (מ"ו ב') איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין, ופשטינן ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת לא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה ש"מ יקרא דשכבי הוא, וכדלא עבדי ליה יקרא הויא ליה כפרה במילתא. בשאלתות (פ' חיי) מאי לא נספד ולא נקבר אילימא לא נספד ולא נקבר כלל, ההוא ברשעים גמורים הוא דכתיב לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו, אלא לא נספד דרך כבודו לא נקבר בכבודו עד שנתבזה, אלמא הספידא יקרא דשכבי הוא. ומאי חיה גוררתו שגוררתו חיה קודם קבורה ואח"כ נקבר דאדרבה קבורה אית בה כפרה כדבעינן למימר קמן.
ונשאל מרבינו האיי ז"ל לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניהם וסדין פרוש עליו, והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו, דתניא (ב"ק די"ז) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה, אמר לו ר' נחמיה והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן, אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא דקא עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן איבעית אימא אנוחי מנחינן קיים לא אמרינן. וטפי עדיף דלא למיעבד הכי דאמרינן (מו"ק כ"ה א') כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאנוחי ס"ת אערסיה אמר להו רב חסדא מלתא דמחיים דיליה לא סברה השתא ניקום ונעביד ליה, וכן כי נח נפשיה דרב חסדא. ושמענו רבנן וזקנים נמנעו מזאת. ואם נעשה לחכם גדול וחסיד ויחיד במקומו, אל יהא ס"ת בדבר זה מוטל אלא עומד בתיבה ובדומה לה, והוכיחו מי שישנה בכך.
לגאון ז"ל, והספד שנוהגים בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחים את המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל, וכשהן מוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין אותו עוד יום אחד בתוך שבעת ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחדש אדר ואלול, וליום שלישי ושביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, וליום שלשים שוב מבקרין אותו, ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו ומבקרין אותו.
בפרק בני העיר (כ"ח ב') מספידין בבתי כנסיות ובתי מדרשות הספד של רבים אבל לא הספד של יחיד, מחוי רב חסדא כגון הספדא דקאי ביה רב ששת, מחוי רב ששת כגון הספדא דקאי ביה רב חסדא. רפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי או משום יקרא דידה אתו כולי עלמא. ר' זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי הוא משום יקרא דידיה אתו כולי עלמא.
בפרק מאימתי (ג' ב') אמר ר' אמי א"ר שמעון בן לקיש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, אמר ר' אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה. איכא דאמרי אמר ר' אבא בר כהנא לא נצרכא אלא אפילו לדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא. וכתב רב האיי ז"ל משמי' דקדמאי דכלישנא קמא עבדינן דאין אומרים דברי תורה בפני המת אלא דבריו בלבד אבל מילי דעלמא אמרינן, ומאי דבריו הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. ובירושלמי התם ר' יונה ור' יוסא גלילא בשם ר' יוסא בן חנינא אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת, והא ר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסיה דר' שמעון בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית והוא מגיב ליה, נימא כד הוה רחיק או כד הוה מסקין ליה לסדרא, והא ר' ירמיה שאל לר' זעירא קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק, נימא כד הוה רחיק הוה מגיב ליה כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה.
בפרק האורג (ק"ה ב') אמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך. אמר ר' ירמיה אמר רב כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס אשר בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שנתגעש עליהם ההר לקברן מפני שנתעצלו בהספדו של יהושע שאין כתוב ויבכו אותו בני ישראל כמו שכתוב במשה רבינו ואהרן ע"ה. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. ואגרא דהספדא דלויי (ברכות ו' ב'). פי' נשיאת קול שמרימים קול בהספד על החכמים והכשרים, כדאמרינן (שבת קנ"ג א') אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא.
ולענין אשה תנן (כתובות מ"ו ב') אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות. ובאבל (פי"ד) מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו, אם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציאין ממנו בעל כרחו, פי' אבל מקום שאין מספידין בשכר אלא בחנם בקרובות של מת אין מוציאין ממנו.
(ברכות י"ט א') ת"ר העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע, אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הן עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור את פרצותינו ואת פרצות עמך ישראל ברחמים. ירושלמי [ברכות פ"ג ה"ב] ההספד וכל העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה. והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור, מתניתין ביום הראשון ומה דתני תנא ביום השני. שמעינן השתא דהספד דקודם קבורה בפני המת נשמטין כל אחד וקורין ק"ש ואין מתפללין, ובזמן שאין ההספד בפני המת קורין ומתפללין, ולאחר קבורה אין מפסיקין השורה לא לק"ש ולא לתפלה, אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה.
מתניתין (מ"ק כ"ח ב') נשים במועד מענות ולא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה אחת מקוננת וכולן עונות אחריה שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים, אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול, וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא, איני והא רב כהנא אספדיה לרב זביד בפום נהרא, התם כיון דיום שמועה הוה כבפניו דמי.
ואמר רב נטרונאי שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה, כך המנהג, הנשיא שמת וכן בני ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים, בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו, בישיבה של אלול ובישיבה של אדר. ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן (כתובות ק"ג ב') באשכבתיה דרבי, ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים (ברכות נ"ח ב') אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול, שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר את המת לאחר י"ב חודש, לפיכך מקום מרוחק כמו אספמיא ופרנצ"א וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר י"ב חודש פטורים מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה.
בפרקי רבי אליעזר (פי"ז), ויקונן ירמיהו על יאשיהו רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים שהן עומדים על הדוכן בשיר, והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות כו' מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנאמר ויתנם לחק על ישראל. אמר עולא [מו"ק כ"ז ע"ב] הספד על הלב וכן הוא אומר על שדים סופדים, טפוח ביד, קלוס ברגל.
ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה, אלא משבחים אותו לפי כבודו ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי, ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חבוליא, פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל, ואומרות כן למי שמת ביסורים ואינו ראוי להספד אחר. ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר, כלומר אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד, אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך, ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך, מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו, והמהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו, מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת והתם אמרינן (ברכות ס"ב א') אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנין ומן העונים אחריהם אמן. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן (סוטה מ"ח ב') כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא, וכשמת שמואל הקטן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. וריש לקיש (מגילה כ"ח ב') ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא אמר ויי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ונשים נמי נספדות בין האנשים ובין החכמים, דרפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא, ותנן (שם) מספידין בתוכן הספד של רבים, ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול (ר"ה כ"ה א'), ודקאמר עלה ולא מפני שראויה לכך, על הספד גדול הוא חוזר, לא שלא יספידו נשים. וכן דעת הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל.
באבל (פ"א) תניא המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמו לכל דבר, הגוים והעבדים אין מתעסקין עמהן לכל דבר, פי' להספיד וללוות, אלא הצריכים למטה ולקבורה מתעסקין בעבדים דהא שייכי במצות אבל קורין עליהן הוי ארי הוי גבור. ר' יהודה אומר הוי טוב הוי נאמן אוכל מעמלו אמרו לו א"כ מה הנחת לכשרים, אמר להם אם היה כשר דמפני מה אין אומרים עליו.
